השבוע הראשון שלי בגילמן

השבוע אני מתחדשת על התואר השני הדנדש שקיבלתי מעצמי כפרס על הפיטורים מהעבודה וכמתנת תנחומים על מחלת הידיים המסתורית שתקפה אותי.
תואר שני בנושא האיזוטרי ביותר שבנמצא באוניברסיטת תל אביב, למעט אולי לימודי מגדר - תואר בחקר תרבות. גילמן הוא המוסד המארח, קריא הפקולטה למדעי הרוח. הרבה פרוזה ושירה נאמרו על גילמן, ויותר מכל על הדשא המשתרע למרגלותיו, שהוא מוסד כשלעצמו וגם פרדוקס ביולוגי - הוא הדשא הירוק ויחד עם זאת המאוכלס ביותר בקמפוס. אבל לא עליו הסיפור.
אלא על המאמר הראשון שקראתי בקורס המבוא הראשון של התוכנית. ואפילו לא עליו אלא על כך שלא הפסקתי לחשוב שזה חומר הקריאה המרתק ביותר שקראתי בארבע שנות לימודי האקדמיים. אבל גם על התחושה המלווה אותי כל השבוע שאין בלימודי הרוח ממשות של ממש, ועל כל פנים אין בעיסוק בהם יותר חשיבות לאנושות מאשר הרכבת רכבות צעצוע או משחק במבוכים ודרקונים. ויותר מכל שהמדעים האמיתיים הם המדעים "הקשים" - המדעים המדוייקים, ומדעי הרוח הם סוג של פסאודו מדע למי שאינו חכם דיו כדי לפתור משוואות ומעדיף לבלבל את קוראיו בפילסופים ומבוכי לשון. ואפילו למדעיהחברה יש בעיני יותר סטטוס.
למחשבות האלה אין כמובן להתייחס כפשוטן, מה גם שאפשר לסתור אותן תוך 60 שניות בלוגיקה בסיסית.
השאלה היא, מעריב לנוער היקר, למה זה קורה לי?!
האם כשעבדתי בחברת סטארטאפ מבטיחה שיצרה כלי נחוץ וחשוב בטכנולוגיה חותכת-קצה, האם לא הרגשתי בכל רגע נתון שאני מכלה את ימי לשווא, שהמקום הזה והעשייה הזאת הם לא החיים, ברמה כזאת שהלכתי לכלות לשווא גם את ימיהם של כמה וכמה פסיכולוגים בקופת החולים על חשבון משלם המיסים (על חשבוני כלומר) וניסיתי לשכנע אותם שכל המחלות שלי, כולל הצינון, פסיכוסומאטיות? ועכשיו, כשבמאמרים שאני קוראת על כל עמוד מודפס צמד המילים "משמעות החיים" בסימן מים, למה עכשיו כל זה נראה לי חסר תכלית?
והאם אמצא את עצמי עוד שנתיים-שלוש-חמש עם תזה על תרבות ריקודי שורות לחופי הים בראשל"צ בפלסטינה המנדטורית, ועדין לא תהיה לי התשובה?...