חודש אחרי

בתור טירונות עברתי שלושה שבועות של אש צולבת בשתי חזיתות - החזית בראשון לציון בפיקודה של הסבתא נטלי והחזית בקליפורניה שבראשה הסבתא נלי - כך שהתקיפה תוכל להימשך ביום ובלילה.
אחר כך הסתובבתי במצב פסיכוטי (שלא נאמר פוסט-פסיכוטי)בקמפוס ושאלתי כל בן אדם חדש שפגשתי "אז במה אתה עובד?". כשישבתי בכיתה במקום להקשיב למרצה רק יכולתי לחשוב על דבר אחד:
מה עושים עם זה מה עושים עם זה מה עושים עם זה מה עושים עם זה
ואיכשהו התחלתחי להתרגל לרעיון... שכלום. שרק מנסים להפוך לבן אדם קצת יותר חושב. ועושים קצת מחקר לשם המחקר, ובו מגלים משהו על המצב האנושי, וקצת מעבירים את הזמן, כי עוד יש ואפשר. ואף אחד לא ישאר רעב אם אני אקרא קצת מרקס. ואפילו גיליתי שהסיפור המפחיד על דודה ז'ניה שבגיל 60 היא לבד וחסרת כל כי זה מה שקורה לילדות סוררות כמוני שרק משחקות במחזרים שלהן ושלא רוצות ללמוד מקצוע - דודה אחרת גילתה לי שזו בדיה, שהדודה ז'ניה פשוט חיפשה גבר עשיר (בבריה"מ) ושהיא אפילו התחתנה פעם אחת אבל נישואיה לא שרדו, וגם שהיא היתה דמות ציבורית חשובה בסנקט-פטרבורג, הצלחה שהיה לה קשה לשחזר בלוס אנג'לס בלי לדעת אנגלית. חשבתי על זה שמחזרים אין לי, מקצוע דווקא יש, אבל הוא פשוט לא שרד, שאני לא דמות ולא ציבורית, אבל אנגלית אני יודעת. כלומר הסיפור של הדודה הוא לא משל ולא נמשל ולא ממש עוזר.
אז אחרי שהדפתי את הארטילריה הכבדה הזאת במהלך לוגי כל כך מבריק, וכבר פתחתי את הקליפס של הקסדה והורדתי את האפוד, מתקשרת אלי היום החברה שלי מגרמניה...
החברה שלי הלנה בהריון ויש לה הרבה זמן לחשוב על החיים. אז אחרי שהיא חצתה את האוקיינוס האטלנטי ביאכטה של 3 אנשים ועלתה על כמה הרים בכמה יבשות, עשתה תואר בפילוסופיה וספרות גרמנית ועוד כמה דברים מעניינים, הלנה היא גיבורת תרבות שלי. ואז היא מתקשרת אלי ושואלת לשלומי ולמעשי... אני מספרת ה שאני לומדת מחקר תרבות ושזה מרתק, ובלי למצמץ, בלי שגיאת כתיב, או 3 נקודות או איזה סמיילי קורץ, היא שואלת אותי במסנג'ר " אז מה תעשי עם זה?"
אולי אני כבר עכשיו אסע להזדקן בלוס אנג'לס ...