מסה קצרה על משמעות החיים

אולי אבא שלי צדק בכל פעם כשהוא אמר לי "גם על זה כבר כתבו הקלסיקאנים". כאשר בקלאסיקאנים הוא התכוון לצ'כוב בעיקר. אז אתמול הקרינו סרט על פי צ'כוב בסינמטק, לרגל 150 שנים להולדתו, והלכתי לראות הכצעקתה. במאמר מוסגר אומר כי בגיל 18 חדלתי לקרוא ספרות רוסית כאקט מחאתי, ומפני שאז החיים היו גדושים משמעות עד כאב, יצא שביזבזתי את עומקה של הספרות הרוסית על גיל הנעורים נטול הדעת.
ובכן גיבורי צ'כוב נפגשו בדאצ'ה (בית הקיץ) אכלו, השתעשעו, שתו תה וודקה וניסו להתחמק מהעיסוק במשמעות החיים. הם התאפקו 60 דקות שלמות, ואז ב-40 הדקות הנותרות גילינו שהרופא המכובד שונא כולרה, שונא אנשים שחולים בכולרה ובכלל שונא להיות רופא. מורה הכפר שנשר מלימודי האוניברסיטה התרוצץ בכל הבית וצעק שהוא כבר בן 35 ולא השיג דבר בחיים האלה. והקומוניסט שרצה לחלק את כל בגדיו הישנים לאיכרים גילה שאישתו היתה המאהבת של המורה. אליהם הצטרפו יתר הדמויות שזעקו על שיעמום קיומי, על כליאותם בשיגרת יומם הבורגנית השבעה, על אכזבה, יאוש ושוב על שיעמום.
חזרתי הביתה. הבורגנות השבעה של צ'כוב כבר אירגנה מהפכה, טבחה בעצמה, שוב קמה לתחיה וחזרה לסורה. אבל השיעמום עודנו כאן. אני חוזרת לעמוד בספר של קרלו שטרנגר שהשארתי בו את הסימניה לפני שהלכתי לקולנוע. העולם הגלובלי, אני כמצרך, פייסבוק, רייטינג, מעמד הביניים שעובד את עצמו למוות, ומתוך כל זה בוקע אותו השיעמום הקיומי של אלה שעשו עבורינו את המהפכות בתקווה לעולם צודק יותר ומשעמם פחות.