משבר מס' 1 - משבר היצירה

האם אפשר לדבר על משבר יצירה אצל אדם שאינו יצירתי? שאינו יוצר?
האם זה כמו לדבר על גמלים עם אסקימואים? על מדינה לאום עם... אסקימואים?
ובכל זאת אפשר. האם זה יותר כואב לאבד את המוזה אחרי שהיא היתה שלך או להשתוקק לה ולעולם לא לפגוש אותה? או אולי לא להשתוקק לה ולא לפגוש אותה אבל לחשוב שזה הדבר הראוי והנכון שיהיה ולכעוס על עצמך שאינך תר אחריה כל הימים? או להצטער על אי הצדק של החיים בהם אינך פשוט נתקל במוזה בעודה משתזפת להנאתה בגן מאיר ומבקש ממנה את הטלפון. הרי ידוע הדבר וגלוי שגן מאיר רוחש במוזות לכל טעם וכל ריח, לו רק ידעת באיזו שעה של היום ובאיזה יום בשבוע לבוא.
ובכל זאת, גם מי שאינו אומן יכול לכאוב את משבר היצירה.
כל החיים חשבתי שאין לי מקום בעולם הזה. לא במובן האובדני, אלא במובן של היעדר כל חדוות יצירה בערך מאז שהפסקתי לפסל בפלסטלינה בגיל 12. או יותר נכון, מאותו ארוע מכונן בחופשת הקיץ של כיתה ט' כשהודעתי לאבא שלי שאני רוצה לעבוד במקדונאלדס, והוא ענה לי "בשביל מה? את צריכה כסף? אני אתן לך. את תשבי בבית ותקראי ספרים". מעשה חינוכי לכאורה, שקצת הרס לי את אישיות, אם יותר לי להיות דרמאטית לרגע. וזה לא שהחינוך הסובייטי אינו מצויין, הוא פשוט לא מעודד ייזמות. עד כאן סגירת חשבון עם ההורים והמולדת. ומכאן אני - שבכל פעם שהייתי צריכה להתמודד עם החיים טמנתי את ראשי בספר. וכך גדלתי, בתחושה תמידית שכל מה שאי פעם הייתי יכולה לרצות להגיד, ודאי כבר נאמר, או יאמר ממש בקרוב, וגם אם לא אז בטוח יש מישהו ידען ממני שיכול להגיד את הדברים הרבה יותר נכון, ועדיף לי להשקיע את הזמן בלאתר אותו ולאלצו לאמר את הדברים מאשר לטרוח בעצמי. לֵמה? גדלתי בלי שום יכולת להתמודד עם תחרות. ובעולם שבו כל המקומות תפוסים, למה צריך אותי בכלל? (במובן היצרני, לא האנושי). אז המצאתי לעצמי ייעוד מתאים, דברים בסגנון של "אשת השגריר" או סוגים של התנדבות באפריקה, ששם תמיד חסר. בזמן שתכננתי לי את הקריירה הלא פרודוקטיבית ולא תחרותית שלי, רכשתי לי מקצוע מועיל ויעל, כמעט בלי לשים לב. ובלי לשים לב גם מצאתי עבודה, וכך הפכתי לחלק מתעשיה, שאשכרה עושה דברים! אבל איכשהו המשכתי להרגיש חסרת תועלת וברת החלפה, וכנראה שכך היה... בכל מקרה, הגוף שלי נשבר ראשון. שבר כלי אספו אותי בגילמן. במאמר מוסגר אוסיף, שבאופן בלתי מוסבר היצרנות והתועלתנות הוטמעו בי כערכים עליונים, וכהצדקה שהאדם צריך להרוויח לקיומו. על כן נחרדתי להיעדרם בי שבעתיים וניסיתי להסתיר את ייתירותי במירב מאמצים.
בהגיעי לגילמן, סמסטר שלם עסקתי בעריכת סקרים וראיונות אודות העיסוק המסתורי שבו עוסקים חברי הכת הזאת, ובנסיון לפענח את תחבולות הלשון בהן הם מצדיקים את עיסוקם. קיבלתי ריבוי של תשובות, למדתי לשבץ את "המצב האנושי" בהקשרים בלתי צפויים, סיפרו לי על חיי עולם הבא שבו התואר דר' מקדם אותך מאוד, אמרו שהרבה קשור לפלסטינים, לנשים, זקנים וטף, כי מישהו צריך להיאבק עליהם. ורק תשובה אחת הניחה את דעתי, מפיו של דוקטוראנט אחד צעיר ומבטיח להיסטוריה שאמר לי "עושים את זה בשביל הכיף".
פתאום הבנתי שהיצירה היא תמיד לשם שמיים, ומי שמוצא לה צידוק או רציונליזציה אשריהו. וכנראה שלאף אחד אין מקום בעולם, או שיש מקום לכולם. ולי פשוט יש חרדת יצירה גדולה, שלא טיפלו בה עד שהפכה לפוביה ממש. ...מעניין אם זה כמו פוביה של נחשים, ואם אעשה אמבטיה של צבעי פנדה זה יעבור לי

"אנו מזהים את עצמינו במה שהאומן עושה, בכך שאנו מזהים במה שהוא עושה את מה שהיינו עושים בעצמינו, לו רק ידענו איך"